עיזבון המנוחה סמניה מארווה ז"ל ואח' נ' מועצה אזורית מטה אשר ואח'

פסק דין

ביום 21/6/94 טבעה למוות המנוחה סמניה מארווה ז"ל, ילידת 90' בהיותה בת ארבע (להלן: המנוחה) בחוף אכזיב, אשר בתחום המועצה האזורית מטה אשר (להלן: האירוע הטרגי או האירוע). השאלה העומדת בפני היא האם התיישנה תביעה לפיצויים שהגישו הוריה ביום 12/10/08, בגין הנזק שנגרם להם ולעזבונה כתוצאה מהאירוע הטרגי.

העובדות הצריכות לענייננו.

1.התובעים, הוריה של המנוחה ועזבונה, הגישו תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב מותה המצער של בתם המנוחה, ביום 21/6/94. נתבעת 1 (להלן: המועצה) היא הרשות המקומית אשר בתחומה נמצא חוף אכזיב (להלן: החוף), ואילו נתבעת 2 (להלן: המדינה), אחראית על הכרזה אישור או פיקוח על חופי רחצה בישראל. המדינה שלחה הודעת צד שלישי כנגד המועצה והמבטחת שלה, וכן נגד רשות הגנים הלאומיים והמבטחת שלה. הצדדים השלישיים שלחו הודעות לצדדים רביעיים להורי המנוחה, לעזבונה וכן למועצה ולמבטחתה.

2.התובעים מייחסים לנתבעות ולצדדים השלישיים רשלנות והפרת חובות חקוקות שגרמו לטביעתה של המנוחה, בטענה כי בעת האירוע לא היתה סוכת המצילים בחוף אכזיב (להלן: החוף) מאוישת, ובחוף לא שהה מציל.

3.א. מעבר לטענות הגנה מפורטות, הנתבעות הגישו בקשה לסילוק על הסף של התביעה, שהוגשה כאמור ביום 12/10/08, כארבע עשרה שנים לאחר האירוע, בשל התיישנותה. לטענתם, עם פטירת המנוחה עבר עזבונה להוריה, ומרגע זה החל מניינה של תקופת ההתיישנות, העומדת על 7 שנים מיום קומה של עילת התביעה. דהיינו, התביעה התיישנה ביום 21/6/01.

ב. התובעים בקשו לדחות את טענת ההתיישנות, והעלו טענות שונות הן לגבי התיישנותה של התביעה הישירה העצמאית של תובעים 2 ו-3 (להלן גם: ההורים) עקב נזקם בגין האירוע הטרגי, והן ביחס להתיישנותה של תביעת העזבון.

לענין התיישנותה של התביעה הישירה, ביקשו ההורים להסתמך על האמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: החוק), בטענם כי עקב התאונה המצערת נבצר מהם לטפל בתביעתם מפני שהאירוע גרם להם נזק נפשי כבד מאוד וממושך, ליקוי נפשי שגרם לכך כי לא היו מסוגלים לדאוג לענייניהם, וכי עד למועד בו הוגשה התביעה לא היו מסוגלים להתמודד עם תוצאות התאונה.

אשר לתביעת העזבון, ביקשו התובעים להסתמך על תנאיו של סעיף 10 לחוק, לפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע 18 שנים, ביחד עם סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), הקובע כי משנפטר אדם, יעמדו כל עילות התביעה שהיו נתונות לו בחייו או נגדו, גם לטובת עזבונו או נגדו, לפיו הענין. דהיינו, העזבון נכנס לנעלי המנוח, וכל הזכויות והחובות שהיו נתונות לו עוברות לעזבון .

4.בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הש' תמר נתנאל-שרון), קבע כי תביעת העזבון, דהיינו תביעת הוריה של המנוחה כיורשיה התיישנה, מהטעם שסעיף 10 לחוק חל על תובע שהיה קטין בעת קרות התאונה, ואינו עומד להורים שהיו בגירים בעת האירוע והתובעים את זכויותיהם בעזבונו. ביחס לתביעה הישירה, נקבע כי מדובר במחלוקת מעורבת של פרשנות חוק ועובדה, אשר אינו יכול להיעשות במסגרת בקשה לדחייה על הסף, ולכן יש לברר את התובענה לגופה.

5.התובעים הגישו ערעור על ההחלטה של כב' הש' שרון-נתנאל, בטענם כי תביעת העזבון לא התיישנה.

בית המשפט העליון דחה את טענות התובעים ברובן, וקבע כי הזכות שעמדה לקטין לפי סעיף 10 לחוק, לפיה תחושב תקופת ההתיישנות לגביו רק עם הגיעו לגיל 18, היא זכות העומדת לקטין החי ולא לעזבונו וליורשיו, למעט "אם עילות ההשעיה" מתקיימות במי שבידיו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה, לאמור: התובע הנעבר". (ע"א 1945/09 עזבון המנוחה סמניה מארווה ז"ל נ. המועצה האזורית מטה אשר (19/1/12), מפי כב' הש' ריבלין, הנדל ומלצר, (להלן: ענין סמניה); ראו גם דבריו של כב' הש' עמית ברע"א 901/07 מ"י נ' גיא ליפל (19/9/10). אשר לטענת ההתיישנות מחמת ליקוי נפשי, קיבל בית המשפט העליון את ערעורם של התובעים חלקית, משקבע כי טענה זו תבחן לגבי כלל מרכיבי התביעה, דהיינו, תחולתו של סעיף 11 לחוק תתברר הן לגבי התביעה הישירה והן לגבי תביעת העזבון. (שם).

על כן הוחזר התיק לבית משפט זה, על מנת שיבחן תחילה את טענות התובעים בדבר הארכתו של משך תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11 לחוק.

משכך יידונו להלן אך ורק הסוגיות העוסקות בטענות ההתיישנות.

עמדת התובעים

6.א. התובעים טענו, הצהירו והעידו כי כתוצאה ממותה של בתם הרכה בשנים בנסיבות הטראגיות המתוארות לעיל, נקלעו למצב נפשי קשה ביותר, ופיתחו הפרעות ממשיות בתפקוד הנפשי והחברתי, כמפורט בתצהיריהם ובחוות הדעת שצירפו מטעמם, ואשר ייבחנו להלן. יחסיהם עלו על שרטון והם לא היו מסוגלים מבחינה נפשית להידרש לכל עניין הכרוך באובדן הנורא, עד סוף שנת 07'.

ב. לתמיכה בטענותיהם בדבר הליקוי הנפשי והפרעות ממשיות בתפקוד הנפשי והחברתי, הגישו התובעים שתי חוות דעת שנתן פרופ' אפרים בנטל בשנת 08', לאחר שבדק אותם, והסתמך גם על מבדקים פסיכו דיאגנוסטית שנערכו להורים על ידי הפסיכולוגית גב' נעמי פלמון (להלן: גב' פלמון) ביום 19/3/08 וביום 2/4/08, לבקשתו. (חוות הדעת יפורטו אף הן להלן).

ג. לטענת התובעים, המגמה היא לפרש את הוראות החוק על דרך הצמצום, משתוקן סעיף 11 לחוק, באופן שבמקום הדרישה למחלת נפש, הועמד התנאי להחלתו על קיומו של ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע. כך גם נטען כי המונחים מחלת נפש או ליקוי נפשי הורחבו באופן שתיכלל בהם גם הפרעה נפשית, אשר מנעה מאת התובעים להגיש את תביעתם. אשר לדרישה לקשר סיבתי בסעיף 11 הנ"ל, לפיו עקב אותו ליקוי "התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו", לטענתם, מתייחס הקשר הסיבתי אך ורק לתביעה הספציפית הרלוונטית בלבד.

ביחס לתובע הרחיבו התובעים וטענו כי ביצוען של פעולות משפטיות כאלה ואחרות על ידו, אינן שוללות את ההכרה כי נגרם לו אותו ליקוי נפשי שמנע בעדו להגיש את תביעתו הרלוונטית, וכי עצם הגשת תביעה בגין פגיעה פיסית שנגרמה לו, אינה שוללת את טענתו כי לא היה מסוגל מחמת ליקוי נפשי להגיש גם תביעה בגין פגיעתו הנפשית. (כל זאת תוך הפניה לרע"א 7588/01, פלוני נ. קצין התגמולים, פ"ד נז(1), 4 ולרע"א 3266/07 פלוני נ. הראל חברה לביטוח בע"מ (30/7/09), מפי כב' הש' ארבל (להלן: ע"א 3266/07 הנ"ל).

7.הנתבעות בקשו לדחות את טענות התובעים בדבר ליקוי נפשי שגרם להם חוסר יכולת לדאוג לענייניהם, על יסוד האמור בחוות הדעת, בתצהיריהם, ובעדויותיהם של התובעים ושל המומחים מטעמם.